תחושת המצוקה החברתית של הציבור הרחב חמורה יותר מחוסר הביטחון המדיני והבטחוני – וזה, רבותי, מה שהוליד כאן מחאה חסרת תקדים. דווקא עכשיו, אסור לוותר עליהמחאת האוהלים מאתגרת את ההיסטוריה הישראלית בכמה אופנים. אחד מהם נוגע לעיתוי המחאה ביחס לשיח הציבורי היהודי בישראל על הסכסוך היהודי-ערבי. בפעמים הקודמות שבהן הופיעו התנגדויות חברתיות שהצליחו להשפיע היה זה בעת שבה השיח הציבורי היהודי נרגע ביחס לסכסוך.
מוכרחים להמשיך למחות
תחושת המצוקה החברתית של הציבור הרחב חמורה יותר מחוסר הביטחון המדיני והבטחוני – וזה, רבותי, מה שהוליד כאן מחאה חסרת תקדים. דווקא עכשיו, אסור לוותר עליה
מחאת האוהלים מאתגרת את ההיסטוריה הישראלית בכמה אופנים. אחד מהם נוגע לעיתוי המחאה ביחס לשיח הציבורי היהודי בישראל על הסכסוך היהודי-ערבי. בפעמים הקודמות שבהן הופיעו התנגדויות חברתיות שהצליחו להשפיע היה זה בעת שבה השיח הציבורי היהודי נרגע ביחס לסכסוך.
תחושת המצוקה החברתית של הציבור הרחב חמורה יותר מחוסר הביטחון המדיני והבטחוני – וזה, רבותי, מה שהוליד כאן מחאה חסרת תקדים. דווקא עכשיו, אסור לוותר עליה
מחאת האוהלים מאתגרת את ההיסטוריה הישראלית בכמה אופנים. אחד מהם נוגע לעיתוי המחאה ביחס לשיח הציבורי היהודי בישראל על הסכסוך היהודי-ערבי. בפעמים הקודמות שבהן הופיעו התנגדויות חברתיות שהצליחו להשפיע היה זה בעת שבה השיח הציבורי היהודי נרגע ביחס לסכסוך.
מחאת הפנתרים השחורים התרחשה אחרי האופוריה של 1967 שבה נדמה היה למרבית היהודים בישראל שהערבים הבינו סוף סוף שישראל היא בלתי מנוצחת. זו לא הייתה ההתקוממות החברתית הראשונה. קדמו לה שורה של מחאות פחות ידועות במעברות וכמובן הפגנות ואדי סאליב. אבל זו אולי ההתקוממות הראשונה שהביאה שינוי משמעותי כי הממשל היה מסוגל להקשיב והציבור המזרחי הרחב לא הסכים להמשיך לשתוק ולקבל את הדין. בתירוץ הבטחוני לא היה די על מנת לבסס את השתקת האזרחים.
הפנתרים השחורים. צמחו אחרי האופוריה של 67, כשאי אפשר היה להשתמש בתירוצים בטחוניים
הפעם השנייה שבה התקבצה קבוצה משפיעה של מזרחים ומזרחיות בדרישה לצדק חברתי (הקשת הדמוקרטית המזרחית) התרחשה על רקע הסכמי אוסלו שהשרו תחושה של נחת ורוגע בזרם המרכזי כאילו השלום מגיע אוטוטו. הקשת עסקה לא רק באי שוויון כלכלי אלא גם בדיכוי זהותי.
חשוב לומר: הפנתרים והפנתרות לא סברו ש"הערבים הבינו", נשות ואנשי הקשת לא הלכו שבי אחרי הבטחותיו של פרס ל"מזרח תיכון חדש". נהפוך הוא: התמימות והגזענות היו רחוקות מהם. מה שאיפשר להם להשפיע היו התנאים שבהם הם הופיעו ופעלו, תנאים בהם השיח הציבורי בזרם המרכזי היה רגוע ופנוי יותר והחרדה הקיומית פינתה מעט ממקומה.
בשונה מכך, בשנים האחרונות ישראל נמצאת באחד מרגעי השפל ההיסטוריים מבחינת מעמדה בעולם. העתיד לבוא מנקודת מבטו של הזרם המרכזי בציבור היהודי אינו מרגיע כלל ועיקר. הפלסטינים אהודים יותר מאי פעם ועומדים אולי לזכות בהכרה בינלאומית במדינה עצמאית.
החמאס שולט ברצועת עזה והאיום של השתלטותו על הגדה המערבית מרחף כל העת. הדרישה הפלסטינית להכיר בזכות השיבה, וסירובם להכיר בישראל כמדינה יהודית, מאיימים על הרוב היהודי בישראל. קמפיין החרם והסנקציות נגד ישראל הולך ומתגבר וכפי הנראה פוגע באופן מוחשי בחברות ישראליות. כל אלה ועוד יוצרים מציאות לא מרגיעה ולא בטוחה עבור היהודים בישראל.
לכן, העיתוי שבו פרצה המחאה ובעוצמה סוחפת וחסרת תקדים הוא חסר תקדים בפני עצמו. תחושת המצוקה החברתית של הציבור הרחב, שכולל לראשונה בהיסטוריה הישראלית מזרחים, ערבים ואשכנזים, גדולה אף יותר מחוסר הביטחון המדיני והבטחוני.
מאבק האוהלים התמודד עד כה בהצלחה מרשימה עם אתגרים לא פשוטים – התקפות ישירות, לגלוג והוצאות דיבה חסרות שחר מחד וחיבוקי דובים למיניהם שנגועים בניגודי אינטרסים מובהקים מאידך, ותביעות לייצוג הגון של קבוצות שמוחות מזה שנים רבות בסוגיות חברתיות וזוכות ככלל להתעלמות כמו מזרחים ומזרחיות, פלסטינים ופלסטיניות.
כעת, עומד לפתחו של המאבק אתגר נוסף שכמו הקודמים גם הוא היה צפוי מראש – פיגוע רצחני חסר אבחנה. ברור לכולם שהשליטה הצבאית בשטחים תימשך וההתנחלויות יוסיפו להתקיים ויחד איתם גם הפיגועים. אבל כאמור, כל זה לא שינה למאות אלפי המפגינים שיצאו ועוד ייצאו לרחובות לדרוש צדק חברתי. ארצנו כבר סבלה הרבה פיגועים, גדולים מזה שבאילת וקטנים ממנו. הם נוראים, מקוממים ופוגעים באינטרסים של כולם, אבל אין בהם כדי לאיים על קיומנו.
מה שמאיים על קיומנו הוא הסדר החברתי-כלכלי שמערער את הבטחון התזונתי של חלקנו, את הבטחון התעסוקתי של מרביתנו, את הסולידאריות בינינו ולכן את הבטחון בעתידנו כאן. אין מדובר במותרות אלא בבטחון של קיום חברתי יסודי. אנחנו לא רק אינדיבידואלים. אנחנו גם חברה אנושית סולידארית.
עצרת הענק בחיפה, 13.08.11. ערבים ויהודים מזרחים ואשכנזים צועדים ביחד למען חברה צודקת, עוד לפני שהסכסוך נפתר. צילום: מאיה קוי
להערכתי, מנהיגות המאבק ניהלו אותו בצורה מצוינת עד כה מכיוון שגישתן היא שקופה, לומדת, מתפתחת, יצירתית, צנועה, מכלילה ולכן גם מצליחה. לכן, אני מאמין שהן תדענה להוביל את המאבק הלאה בלי ליפול לבור שהחמאס וממשלת ישראל, כל אחד מסיבותיו שלו, טומנים להן.
היו שניסו לערער את הלגיטימציה שלהן כמובילות המאבק בטענה שהן לא נבחרו לשם כך, כאילו יש מישהו אחר שנבחר והן הנוכלות נטלו במרמה את ההובלה. תשובתן הנפלאה הייתה: אנחנו עשינו את שלנו ותראו כמה אנשים באו אחרינו. אם הם באו, כנראה שעשינו את הדבר הנכון. כשנטעה, הם לא יבואו.
יש שמצביעים על הכסף שזורם להתנחלויות כמקור הבעיה, אחרים על הקצבאות של תלמידי תורה, ונוספים על הכסף שזורם לטייקונים. מתוך הכרה שהקצבאות ללומדי התורה הן זניחות יחסית לכסף הגדול של השליטה בשטחים ושל הטייקונים, האמירה שצריכה לצאת מהאוהלים לממשלה: אי אפשר הכל. תבחרו. אנחנו לא יכולים לסחוב על גבנו גם את עלויות השליטה הצבאית בשטחים, וגם את עלות הטייקונים. משהו צריך ללכת.
פיתרו את בעיית השטחים והגיעו להסכם סביר עם הפלסטינים או שתנתקו את חבל הטבור של הטייקונים או שגם וגם. אפשרו לנו לחיות סוף סוף בחברה אנושית הגונה, לא מפלה, לא מדירה ולא מפרידה. אתם תחליטו, אבל מהר כי אין לנו כבר סבלנות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה