שבעה שבועות שאנחנו פה. שבעה שבועות של התקוממות חברתית חסרת תקדים. שבעה שבועות של הפגנות, של סולידריות ושל דרישה אחת ברורה – אנחנו דורשים שיעשה פה צדק.
המחאה לא דועכת, לא מתמסמסת, לא נחלשת. לכל מי שציפה שאנחנו נשבר, שנתעייף, שנתייאש – שיחשוב שוב ויבין שיש לו עסק עם ציבור חזק ואמיץ.
עבורנו המחאה הזו רק התחילה. עד שלא נחזיר את מדינת ישראל לאזרחים, עד שלא תוקם כאן מדינת רווחה, עד שהפערים החברתיים לא יצטמצמו, עד שלא נשבור אחת ולתמיד את קשרי ההון-שלטון – אנחנו לא הולכים לשום מקום.
היום, אנחנו עומדים כאן ומתחייבים: לא נעצור עד שננצח. לא נפסיק עד שנשנה את השיטה. לא נוותר עד שכל אדם בישראל יזכה לדיור ראוי במחיר שפוי, לשירותי חינוך ובריאות ציבוריים ושוויוניים, לתעסוקה הוגנת, לממשלה שעובדת בשבילו ולא שהוא עובד בשבילה.
אנחנו לא נתפשר עבור פירורים ולא נסתפק בפיתרון נקודתי. אנחנו משנים את כללי המשחק.
לאורך ההיסטוריה זכויות והישגים נצברו במאבקים ארוכים שידעו עליות ומורדות. המאבק לזכות הצבעה לנשים, להפסקת עבודת ילדים, לזכות ההתאגדות, לשוויון בין שחורים ללבנים ובין המעטים שניצלו ודיכאו את הרוב - כל המאבקים האלה שואבים את כוחם ממילה אחת: נחישות. נחישות לשנות את המציאות. נחישות לתקן עוולות. נחישות לעקור מהשורש שיטה שמעשירה מעטים ופוגעת ברבים. נחישות שלא לחיות בחברה שבה מנכ"ל בנק מרוויח בשנה מה שמורה לא תרוויח ב-25 שנה.
בישראל של אחרי ה-14 ביולי ברור לכולם שיש רק שני מעמדות: העשירון העליון וכל השאר. אין יותר מעמד ביניים, אין יותר עניים. יש את אלו שמחזיקים את הבנקים, את חברות הביטוח, את התאגידים הגדולים ושולטים בכסף של כולנו – ויש את כל השאר. יש את מי שעורך חתונה בשבעה מיליון שקל ויש את מי שנמצא כאן. יש את מי שצובר את ההון ומנצל את כל השאר ויש את מי שרוצה חברה בריאה, ללא פערים, שוויונית, משכילה, יצרנית וסולידרית.
במשך שנים הרגילו אותנו להיות לבד. הרגילו אותנו להיכנס לבתים ולדירות שלנו, לא להכיר את השכנים שגרים לידנו, להפסיק לדבר אחד עם השני. דחפו אותנו לאינדיווידואליזם קיצוני, לניכור אחד מהשני, ליריבות עם השותפים שלנו במקום לעבודת צוות. במחאה הזו אנחנו הוכחנו להם שאפשר אחרת. נזכרנו שאנחנו אנושיים. שאנחנו טובים בלעבוד ביחד, בדברים המופלאים שאפשר לעשות כשאנשים עובדים ביחד למען מטרה משותפת.
בשבועות האחרונים החלטנו שביום רביעי מכנסים אסיפת עם. הגיע יום רביעי, השמש שקעה, התושבים חזרו מהעבודה, ובחרו להגיע בעת ערב אל האסיפה. מאות חיפאים ישבו במעגל באותה השעה בארבעה מוקדים בחיפה. בואדי נסנאס, בקרית אליעזר, בהדר ובכרמל. באותו יום הבנתי שהמאבק רק הולך ומתקדם. המעגל הזה שהולך ומתחזק הוא הנצחון הראשון שלנו במאבק.
החברה הישראלית המפולגת והמסוכסכת סוף-סוף מצאה סביב מה להתאחד: צדק חברתי, מדינת רווחה, סוף להפרטות. במקום השנאה והפילוג שמנסים להפיץ בינינו, המחאה הפכה את כולנו לשותפים בברית החברתית שתשנה את סדרי העדיפויות במדינה שלנו.
זה כבר לא חלום, הבאנו את היום, כולנו מנהגים של שינוי. נתראה בהמשך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה